שיעורי בית זה פאסה! אולי לא?

שנת הלימודים החלה ועוד מעט, אולי כבר עכשיו, הילדים מקבלים שיעורי בית. ביחד עם ההתרגשות בתחילת השנה יש גם את ה”באסה” הגדולה (שלנו ושלהם) מהמחוייבות להכין שיעורים.

יש היום דיבורים על הנחיצות של שיעורי הבית, נטייה לבטל את מתן השיעורים, ובכלל בלבול בין הצורך של הילדים לצבור ידע על העולם לבין להפוך את זמן השהייה בבית הספר לבילוי בנעימים עבור הילדים.

ובכן, אני אישית, ולמרות ששנאתי את שיעורי הבית בעצמי כילד, חושב היום במבט לאחור שהם נחוצים לילדים ושזה מאוד יעזור להם בעתיד לשרוד בעולמנו, להצליח בהתמודדויות, ולהיטיב את השקפתם על העולם.

מה קורה לנו ההורים בזמן שהילדים מנסים להתחמק או לדחות את הכנת השיעורים?

חלקינו מתבאסים עם הילדים ומעבירים להם את המסר שזה מיותר. חלקינו נרצה לתקתק את היום ונעשה את השיעורים עם הילדים (כשלמעשה אנחנו עושים בשבילם את העבודה רק כדי לגמור עם זה), וחלקינו יידע לגרום לילד להתגייס ולעשות את הדבר גם אם הוא לא אוהב את הרעיון - שזו ההתנהלות הנכונה ביותר.

למה זה חשוב?

כי למרות הכל, הילד מתרגל במידה כזו או אחרת את מה שנלמד בכיתה - הרי בדרך כלל, בני אדם ברובם לא ייתעמקו מרצונם בידע חדש ויפנימו אותו מיוזמתם (בעיקר לא ילדים עד גיל 20). אני לדוגמה התחלתי לאהוב ללמוד רק בגיל 35, ורבים אחרים יעידו שרק בהמשך החיים הבוגרים שלהם הגיעה להם חדוות הלמידה.

נשוב ונחזור לערבוב בין הרצון ליצור "עניין" לעומת "כיף" בהקשר של לימודים אצל הילדים שלנו.

הלימודים צריכים להיות מעניינים לילדים. אבל לא, ממש לא, חייבים להיות כיפיים. ואכן, בית הספר הוא לא מוסד לבילויים ונופש. הוא מקום בו רוכשים ידע על העולם ובו מתרגלים התמודדויות עם קשיים ועם מצבים חברתיים.

לכן כדאי שנזכור כמה דברים שנעשה עם הילדים כבר בתחילת השנה. נבהיר להם שלעיתים הלימודים הם לא כיף אבל הם עדיין יכולים להיות מעניינים!

נבהיר להם שאנחנו שם בשבילם כדי לעזור להם לצלוח את זה, אבל לא נעשה את העבודה בשבילם.

נדע לעודד אותם על הדרך שהם עושים ועל המאמץ ולא על התוצאה. בדגש חזק על הדרך ולא על התוצאה.

משפט כמו: "אני רואה שהקדשת זמן ללמוד את החומר ולהגיע לתשובות, עבודה יפה!" יעיל פי כמה מהתייחסות לציון.