ילד מאושר הוא זה שנותנים לו הכל?

כמובן שלא.

מי שנותנים לו הכל ממש לא מאושר. ברגעים הראשונים יש שמחה גדולה אך יש להבדיל בין שמחה לאושר. השמחה היא ברת חלוף וילד מואס מהר במה שקיבל. די מהר הילדה מוצאת משהו חדש לחפוץ בו והדרישות מההורים מתגברות ועולות ברמת הדרישה.

ישנם הורים שמרגישים שהם צריכים לפצות על החוסרים שהיו להם בעצמם בילדותם והם עושים זאת דרך הילדים. יש הורים שמרגישים שככל שיתנו לילדיהם יותר הם יגרמו להם להיות יותר מאושרים ו/או יאהבו אותם יותר.

בואו נחשוב רגע. אם זה המצב, האם באמת אנחנו כל כך אומללים? האם החוסר שחווינו בילדותנו יתמלא באמצעות ילדינו? ואולי באמת אנחנו עושים את זה בשביל שנרגיש טוב.

אבל הילדים מפסידים מכך. כי הילדים רוצים להרגיש עצמאיים, נחוצים ומועילים, והאושר מגיע בסיפוק של השגת דברים לבד ובמאמץ כלשהו ולא במילוי כל גחמה מייד.

הילד שמקבל הכל בלי חשבון מרגיש שמגיע לו הכל, אך כשמקבל את מה שרצה באופן מיידי, מאוד השמחה הרגעית גוועת והוא כבר לא מסתפק במה שיש לו.

ומה יהיה כשיגדל? בעולם שמחוץ למשפחה, הדברים לא תמיד מסתדרים כמו שרוצים, ואז אין לילדים האלו ידע ויכולת להתמודד עם תסכול, בדחיית סיפוקים ומציאת פתרונות. הם ינסו להפעיל מניפולציות מוכרות מהבית שלא ממש משפיעות על הסביבה החיצונית ואז יפנו להתנהגות בעייתית בגן, בביה"ס, בצבא או בעבודה.

 האם כך רצינו לראות את ילדינו בבגרותם? התשובה היא שכנראה שלא.