החטא ועונשו

שכר ועונש הם תפיסה שעברה מהעולם. בעבר, אב המשפחה היה בעל הסמכות העליונה והאם שניה בדירוג. לילדים לא הרשו לערער על כך והיה ציות מוחלט לסמכות ההורים.

מאז השתנו התפיסות ועברו מספר שינויים, ובימינו ההורים קצת נבוכים מול אי הבהירות של הסמכות שלהם. מתוך כך לעיתים נוטים לחזור לאמצעי הישן – העונש.

האם עונשים עוזרים?

ממש לא. העונשים פוגעים ביחסים. הילדים לומדים לתמרן כדי להימנע מעונש, ולעיתיים אף נוכחים שאפשר לסבול עונש.

שאל אותי אב אחד – "איך הילד ילמד שעשה משהו שלילי? בבית הורי על טעויות היו חוטפים, וכך למדנו".

כאן באה הגישה של תוצאות טבעיות ותוצאות הגיוניות.

תוצאות טבעיות הן תוצאות שאינן בשליטה של איש. הן פשוט קורות. אם הילד השאיר את האופניים בחוץ הגשם ירטיב אותם או שהם ייגנבו. אם הילד החליט ללכת בסנדלים בגשם, רגליו יירטבו ויהיה לו קר. לא רוצים לאכול ירגישו רעב, וכו'

ועכשיו הטריק: התגובה הנכונה שלנו איננה בהטפה על מה שקרה, כמו "אמרתי לך ללבוש מעיל עכשיו קר לך.." או, "לא אכלת אז תשאר רעב".

על ידי חשיפה לתוצאות טבעיות אין כוונה של לימוד לקח. עם תוכחה לימוד לקח איבדנו את המטרה.

התגובה צריכה להוביל את הילד להבין בעצמו שההחלטה שלו היתה שגויה. אז אם הילד מתלונן לאחר שעת הארוחה שהוא רעב, אפשר להגיד לו שהוא יכול לקחת משהו מהמקרר, כי עכשיו מאוחר, ואני לא מכין אוכל. או להביע חמלה על כך שהצעצוע האהוב התקלקל בגשם.

תוצאות הגיוניות הן תוצאות שאנחנו מאפשרים באמצעותן למידה. לרוב נתכנן אותן מראש אך לא בהכרח. תוצאה הגיונית פעמים רבות דורשת יצירתיות ותמיד תהיה קשורה למעשה.

למשל: אם נשלח את הילד לחדר לחשוב על מה שעשה, הוא ירגיש מושפל ודחוי, ובטח בזמן שהייתו בחדר יחשוב על הכל חוץ מעל מה שעשה. או אם הילד התנהג לא יפה, וניקח לו את הטלפון, לא יצרנו קשר בין המעשה לתוצאה.

לכן, עדיף ליידע את הילד שאם לא יתנהג יפה אצל הדודים, פשוט נלך משם. רק שנזכור שאם זה קורה באמת הולכים.

או אם הילדים משתוללים במושב האחורי ברכב, עוצרים בצד ואומרים שזה מפריע בנהיגה ומסוכן ולא נוכל להמשיך בנסיעה עד שיהיו רגועים.

כל פעם שיהיה קשר הגיוני בין המעשה לתוצאה זה יהיה מאורע מלמד. אמנם דומה לעונש אבל בלי הורדה ובלי להרים קול, ועם קשר מעשה/תוצאה.

אותו אב אחרי מספר מפגשים אמר: "שחררת לי את הדפוס של הצורך להעניש..."