"אמא הוא הרביץ לי!!!"

"אמא, הוא הרביץ לי!!!"

ברור שנרצה לעזור לילד שלנו ישר! פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים אוטומטית במבול של עצות כמו: אל תבכה, תרביץ לו בחזרה, תתלונן לגננת, תתעלם ממנו, אל תהיה חבר שלו, אני אדבר עם אמא שלו!

והילד שלנו.. מיישם את העצות שקיבל? בדרך כלל לא.

מדוע זה לא עוזר?

הסיבה היא פשוטה - הוא לא ביקש עצות וזה ממש לא מה שהוא צריך. ברגעים כאלו הוא מבקש אמפתיה מאיתנו. זה אומר להיות רגיש וקשוב לרגשותיו, למחשבותיו ולהתנהגויותיו. להיות איתו, ולא להיות אנחנו, או מי שהיינו רוצים שהוא יהיה.

ברגעים הקשים הללו, חבקו אותו. אין צורך לדבר. פשוט לחבק ולהיות שם עד שהילד יירגע והבכי ייפסק.

כשגם אתם תירגעו תוכלו לפעול בצורה מאוזנת ומחושבת. אין צורך לשאול מה היה ומי התחיל, זה לא רלוונטי.

מה יותר רלוונטי?

להגיד לו שאנחנו מבינים אותו!

שזה באמת מעצבן כשחוטפים לך, וזה כואב כשמרביצים לך וזה מעליב ומשפיל כשמקללים אותך.

המטרה היא להעלות את רגשותיו של הילד ולקרא להם בשמם. כך הילד ילמד להכיר את הרגשות ולהתמודד איתן בעתיד.

אפשר גם לספר לילדים איך אנחנו היינו מרגישים במצב דומה. ככה נעביר לו את המסר שגם אחרים מרגישים כמוהו בסיטואציה דומה. הילד ירגיש שהוא לא חריג וגם לאחרים קורים דברים דומים. כך הוא יצא מעודד ומחוזק.

חכו לזמן שהסערה חלפה, וברוגע שאלו אותו מה אפשר לעשות בפעם הבאה כשזה יקרה.

אל תציעו עצות. היו סבלניים ותנו לו להעלות רעיונות. אם יגיד לא יודע (תשובה שכיחה), אמרו לו שאתם סומכים עליו שיהיה לו רעיון טוב, וכשיעלה רעיון החמיאו לו על החשיבה ועל מציאת הרעיון, ונסו לפתח את הרעיון.

כך תעצימו את הילד וכך תקנו לו ביטחון עצמי.