אחד נגד מאה

"מי יגיע ראשון למקלחת?"

"מי יחגור ראשון באוטו?"

איזו דרך נהדרת להמריץ ולתקתק עניינים!

האמנם?

מה תהיה ההשפעה לטווח רחוק?

אני רוצה לדבר על שני צירים אפשריים למיקום הילדים שלנו על פי היכולות והתכונות שלהם:

ציר אחד הוא "התחרותי", ואילו האחר הוא "השוויוני".

הציר התחרותי הוא ציר אנכי - יש מקום אחד בלבד בקצהו העליון, רק אחד יכול להיות שם וכל מי שנמצא מתחתיו שווה פחות.

הציר השוויוני לעומת זאת הוא אופקי - יש מקום להרבה להיות ביחד ובאותו הגובה. אפשר לראות את העומדים זה לצד זה כשווי ערך וכבעלי חוזקות שהן לפעמים שונות משלנו.

בואו נבחן זאת בדוגמאות:

נדמיין ילדה בת שנתיים שנאמר לה אין ספור פעמים שהיא הכי יפה בעולם!

יום אחד נולדה לה אחות, ואותה ילדה לפתע שומעת דיבורים על כמה התינוקת החדשה יפה.

-"אבל אני הכי יפה בעולם"- היא תחשוב לעצמה, ופתאום רגשות של קנאה יגרמו לה להתנהג בצורה מפריעה. תחושת הדחייה תצרב בה עמוק.

הדבר נכון גם לגבי הילד שאמרו לו שהוא גאון, אך בבואו לכיתה א' היו עוד הרבה גאונים כמוהו, ופתאום הוא לא רוצה ללכת לביה"ס יותר. יש איום על הדימוי העצמי שלו. תחושת ההשפלה נחרטה בנפשו.

ומה לגבי אבא שתמיד מנצח את בנו או ביתו בהכריזו על תחרות בספורט, ידע או בויכוח?

האירועים כמו בדוגמאות, שנתקבעו בזיכרון של הילדים פוגעים בתחושת השייכות שלהם (ראו פוסט בנושא שהעליתי בעבר) ולמעשה מחלישים אותם. במקום ליצור "ווינרים" או "ילדים עם שאיפות" דווקא יש חשש שנכניס פחד ודחייה לתודעה שלהם ואלו ינהלו אותם.

איזו סגנון חיים עלול לפתח ילד החווה תחרותיות?

אני חייב להיות ראשון! כל הדרכים כשרות כדי לנצח! אסור לחלוק מידע כי אסגיר סודות ואפסיד! אם הפסדתי אז אני חסר ערך וכולם נגדי! העולם לא הוגן!

אוקי, הבנו שתחרותיות יכולה להיות בעייתית, אז מה כן כדאי שנעשה?

כהורים הרי נרצה להעצים ולתת לילד כוחות להתמודד - חלק מהכוחות יבואו מכך שנציג לו מציאות ריאלית.

חשוב מאוד שלא נציב תחרות בתוך המשפחה, ובמיוחד לא מול ההורים. בצורה זו יוכל הילד שלנו להרגיש בין שווים. ללמוד שיש לכל אחד חוזקות משלו ומקום משלו, ולקבל שיש עוד בעלי יכולות כמוהו.

כשיגיע זמנו להתחרות בספורט למשל, הילד יעשה זאת עם חוסן נפשי ועם ידיעת כל המשמעויות הכרוכות בתחרות.